​Today, Israel mourns its fallen soldiers. Tomorrow, Israel celebrates its national independence.
Many countries have memorial days. All countries have independence days.
But I’m not aware of another country besides Israel where these two days follow one another.
When I first moved to Israel, the juxtaposing of these two days seemed jarring to me.
The pairing generates a roller coaster ride of national emotion. On Memorial Day, the people of Israel experience a depth of agony rarely experienced elsewhere.
Because we are a country in which fallen soldiers are not a distant memory of some bygone war and in which the victims of terror were not killed on one dark day that is seared into the nation’s collective memory but on many dark days.
In Israel, the wounds of fallen soldiers and the victims of terror are so fresh and so continuous that the private suffering of bereaved families flows into the nation’s collective grief.
Then suddenly, without a moment to breathe, Independence Day arrives. And Israel experiences the jubilation of a nation whose independence is celebrated at a time when the older generation can still remember that historic day and when the younger generation can still feel its immense power.
Two days that couldn't be more different, but which stand side by side on our calendar. But I eventually understood that only by linking Memorial Day for our soldiers and Independence for our nation can we fully appreciate the meaning of both.
Because the courage of our soldiers restored our independence, and our independence restored the courage of our soldiers.
Let me explain.
For some two millennia, the Jewish people possessed neither shield nor sword.
And because of that powerlessness, when hatred toward the Jewish people boiled to the surface – and it inevitably did in land after land, century after century – the result was persecution and massacres, expulsions and crusades, blood libels and pogroms, culminating in the Holocaust.
The reason why the Jews have been hated has been debated for thousands of years – and we will not resolve it tonight.
But the reason why so many Jews were killed because of that hatred is pretty straightforward: Because we simply did not have the power to defend ourselves.
The birth of the Jewish state and the establishment of the IDF changed all that.
Israel did not end hatred for the Jews, as many, including Herzl, had once hoped. It merely transferred that age-old hatred of the Jewish people into a new-age hatred of the Jewish state.
But what the birth of Israel did do was enable the Jewish people to defend themselves against that hatred.
Everyone recognizes that without an army to defend it, Israel would not have survived for a single day. And that is why everyone understands that the courage of our soldiers restored our independence in 1948 and has protected our independence ever since.
But the reverse is also true: Our independence restored the courage of our soldiers.
In the ancient world, the Jews earned a well-deserved reputation for being valiant warriors. Some of our greatest heroes were warriors - Joshua, Samson, King David, Judah Macabee, and Bar Kochva.
In antiquity, the Jews were seen as a fiercely tough people, particularly when it came to defending their homeland. Jewish soldiers were regarded by ancient empires as loyal, competent and courageous.
But in losing our sovereignty, the Jewish people soon lost our reputation for toughness and military courage. Within a few centuries, the Jewish people were fully transformed in the eyes of the world from warriors to weaklings.
You can see that in the depictions of Jews in literature such as Shakespeare’s Shylock and Dickens’ Fagin, in stereotypical jokes about weak and cowardly Jews, and in many other ways.
But the establishment of Israel changed that. The fighting spirit of our people was reborn in our ancient homeland.
Virtually overnight, a people long ridiculed during our exile for our cowardice, produced the likes of Moshe Dayan, Yitzhak Rabin, Ariel Sharon, and Yoni Netanyahu -- whose names symbolize steely courage and fierce determination not just in Israel but across the world.
Today, Israel’s army is one of the most respected armies in the world. And the Israeli soldier is seen as one of the most courageous and competent soldiers in the world.
So you see, just as the courage of our soldiers has restored Israel’s independence, our independence has restored the courage of our soldiers.
This is not an empty speech. It speaks to the profound transformation that has occurred in the life of the Jewish people.
Because of the IDF and Israel’s security forces, the Jewish people are stateless and powerless no more. Because of them, the Jewish people no longer bow our heads before our enemies.
Because of them, we no longer hide in fear waiting for the storm to pass, and we no longer beg others to defend us.
Because of them, we face the storm with faith and courage, and we defend ourselves.
On this Day of Remembrance, we should be grateful for the hope and pride that Israel, the IDF and Israel’s security forces, has restored to our people.
We should be grateful to those who have risked their lives defending us, day after day, year after year, decade after decade.
But we should be most grateful to those who paid the ultimate price.
As we grieve for the fallen today, I hope that their families can take some comfort, however small, in knowing that Israel lives because of them and that an entire people stands tall again because of them.
So today, a tall and proud Jewish people salute them.
May their memory be blessed.

נספח ההגנה ורעייתו דליה, שליחי צה"ל וכוחות הביטחון, שליחים, חיילים, גְבירותיי ורבותיי, ומעל כולם בני משפחות שכולות.
היום, מדינת ישראל מְתאַבֶּלת על חַלליה. מחר, מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה.
רוב המדינות בעולם מציינות ימי זיכרון. וכל המדינות בעולם מציינות ימי עצמאות.
אך אינני מכיר מדינה אחרת שבה ימים אלו עוקבים זה אחר זה.
כשעליתי לישראל, סְמִיכוּתם של שני הימים צָרמָה לי מאוד.
שילוּבם של ימים אלוֹ הם כמוֹ נסִיעה בְרָכֶבֶת הרים של רגשוֹת סוֹערִים. ביום הזיכרון, ישראל חוֹוהָ מוּעקהָ שלא חוֹוִים במקומות אחרים.
במדינה שלנוּ החיילים שנפלו הם אֵינָם זיכרון רחוק של מלחמה שחלפה, וקורבנות הטרור שלנו לא נפלו רק ביום שחור אחד שֵנֵחקָק בָזִיכרוֹן הקוֹלֵקטִיבי, אלא בימים שחורים רבים.
בישראל, הפצעים של חיילינו הנוֹפלִים, ואֵזרחנוּ קוֹרבנוֹת הטרוֹר הם כל כך טרִיים וכל כך רצוּפים שהסבל הפרטי של המשפחות השָכוּלוֹת מתחבר לאֵבֵל הקוֹלקטִיבי המתמשך של אומה שלמה.
ואז לפתע, ללא רגע אחד של נשימה, יום העצמאות מגיע. וישראל חוֹוהָ שמחה של אומה שבה בני הדור המבוּגר עַדַיִן זוֹכרִים את אותו יום הִיסטוֹרי. ובני הדור הצעיר יכולים להרגיש את כוֹחוֹ העצוּם של אותו היום.
שני ימים שלא יכולים להיות שונים יותר אחד מהשני, עומדים זה לצד זה בלוח השנה שלנו. אך בסופו של דבר הבנתי שרק קישור יום הזיכרון ליום העצמאות יֵאָפְשֵר לנוּ להעריך את משמעוּתם.
אוֹמץ ליבם של חיילנו הֵחְזִיר אֵלינו את עצמאוּתנוּ. ועצמאותנו הֵחְזִירה את אומץ ליבם של חיילנו.
הָרשוּ לי להסביר.
במשך כאלפיים שנה, לעם היהודי לא היה מגן ולא חֶרֶב.
וּלכן, כאשר השנאה כלפי העם היהודי פרצה - שנאה שעברה מאֶרֶץ לאֶרֶץ, מִמֵאהָ לְמֵאהָ - נפלנו קורבן לרדיפה של טֶבַח, גירוש ומַסַעות צלב, עלילות דם ופוֹגרוֹמים שהגיעו לשִיאם בָשואה.
השאלה למה היהודים היו שנואים במשך אלפיים שנה- היא שאלה שלא נשיב עליה הלילה.
השאלה למה כל כך הרבה יהודים נהרגו בגלל השִנאה הזו היא דֵי ברורה: בגלל שפשוט לא היה לנו שום כוח להגן על עצמנו.
הקמתה של ישראל והקמתו של צבא הגנה לישראל שינו את הכל.
השִנאה כלפי העם היהודי טֵרֵם נָמוֹגה, כפי שרבים, כולל הרצל, קיוו. השנאה העתיקה כלפי העם היהודי פשוט התחלפה בשנאה מוֹדרנית כלפי מדינת היהודים.
אבל הקמתם של מדינת ישראל ושל צה"ל אפשרה לעם היהודי להגן על עצמו מִפּני אותהָ השִנאה.
כולם מבינים שאלמלא צבא שיגן עליה, מדינת ישראל לא הייתה שוֹרדת וְלוּ יום אחד. וזאת הסיבה לכך שכולם מבינים שאוֹמץ ליבם של חיילינו העניק לנו את עצמאותנו בשנת 1948 ושָמָר עליה מאז ועד היום.
אבל גם ההפך הוא הָנָכוֹן: העָצמאות שלנו היא שהחזירה את אומץ ליבם של חיילינו.
בעולם העתיק, היהודים זכו למוניטין של לוחמים אמיצים. חלק מהגיבורים הגדולים ביותר בהיסטוריה של עמנו היו לוחמים- יהושע, שמשון, דוד המלך, יהודה המכבי ובר-כוכבא.
בימי קדם, היהודים נתפסוּ כאנשי עוֹז קשים, במיוּחד כשדוּבר בהגנה על מוֹלַדֶתַם. החיילים היהודים נתפסו כֵיְקרֵי ערך שהיו נאמנים, מוכשרים, ואמיצים בעיניי האִימְפריוֹת העתיקות.
אך באוֹבדן הריבונות שלנו, העם היהודי עד מהרה איבד את מוניטין הקשיחות, והאומץ הצבאי שלו. בתוך כמה מאות שנים, תפיסת היהודים בְעֵינֵיי העולם עברה מהפך דרמטי. פעם נחשבנו לגיבורים ולוחמים גדולים, בגלותינו נחשבנו לחלשים ופחדנים גדולים.
ניתן לראות זאת בתיאורים של יהודים בסִפרוּת, כמו שיילוק של שייקספיר ו- Faygan של Dickens ובבדיחות טיפוסיות על הָיהוּדי החלש שלא מוכן להילחם, ובעוד הרבה דברים אחרים.
אבל הקמת מדינת ישראל שינתה זאת. רוח הלחימה של העם שלנו נולדה מחדש.
בִן-לילה, עם שהיה ללעג בָגלוּת בעקבות תדמיתוֹ כחלש ופחדן, יָצָר גיבורים כמו משה דיין, אריאל שרון, ויוני נתניהו, גיבורים שמעוֹררים גֵאָוְוהָ ושהפכוּ לסְמַלים של אומץ פלדה ונחישות עזה, לא רק בישראל אלאָ בָעוֹלם כולו.
היום, צבא הגנה לישראל נחשב לאחד מהצבאות המכובדים והמוערכים ביותר בעולם. והחייל הישראלי נתפס כאחד מהחיילים האמיצים והמוכשרים ביותר בעולם.
ואז ניתן להבין שכפי שאומץ ליבם של חיילינו החזיר את עצמאוּתנוֹ, כך עצמאוּתנוֹ החזירהָ את אומץ ליבם של חיילינו.
זוהִי אֵיִנָה אמירה ריקה. אלא מדוּבר בשינוי עמוק שחל בתולדות עמנו.
בזכות צה"ל וכוחות הביטחון, העם היהודי איננו חַסַר אונים וחַסַר מדינה. בזכותם, העם היהודי איננו מרכין ראשו בפני אויביו.
בזכותם, אנחנו לא מסתתרים בפחד ומחכים שהסערה תחלוף. בזכותם, אנחנו לא מתחננים שאחרים יָגֵנוּ עלינו.
בזכותם, אנחנו מתמודדים עם הסערה באֵמוּנה ובְאוֹמץ. בזכותם, אנחנו מֵגֵנִים על עצמנו.
ביום זיכרון זה, אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על התקווה והגאווה שמדינת ישראל, צה"ל וכוחות הביטחון החזירו לעם שלנו.
אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לאלו שמסכנים את חייהם וּמֵגֵנִים עלינו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. ותוֹדתנוּ הגדולה במיוחד היא לאלו ששלמו את המחיר הכבד מִכֹל.
אני מקווה שהמשפחות שלהם יכולות להתנחם, וְלוּ בִמְעַט הנחמה, בָידִיעָה שמדינתנוּ חיה בזכוּתם, ושעמנוּ עוֹמד שוּב זקוּף קוֹמה, בזכוּתם.
היום, זקוּפים וגֵאִים, אנחנוֹ מצדיעים להם.
יהיה זכרם ברוך.