הנאום
אסתר, איילת, אסנת ובריאן יקרים, משפחות שכולות יקרות, אחי ואחיותי,
בהתקדש עלינו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כאשר כל בית ישראל מתעטף ביגון ובכאב, בשותפות הגורל, באובדן הבלתי נתפס ובאבל הלאומי, אין דבר, המעמעם את היגון הפרטי העמוק.
למצבת הזיכרון והשכול נוספו השנה שמות נוספים של חיילים, נפגעי פעולות טרור, פצועי ונכי צה"ל שהלכו מאיתנו. 23,645 אהובים ואהובות, עולמות שנגדעו באיבם.
שבעים שנות קוממיות ועצמאות, בהן אנו חוזרים ומכירים בעובדה, כי חיינו במדינת ישראל הריבונית, העצמאית והמשגשגת, אינם בבחינת מובן מאליו.
אין אנו שולחים את יקירינו לסכן חייהם, אלא מתוך כורח ומתוך החלטה נחושה, להגן על המפעל הציוני ועל בית ישראל. תפילתנו היא, שישובו בשלום,
ושהשלום בוא יבוא. זוהי כמיהתנו, שלא נצטרך עוד לשוב אל שדות הקרב ולשלוח ילדינו לשם.
לפני מספר שבועות הלך לעולמו לוחם הפלמ"ח ודור תש"ח, הצבר האולטימטיבי יפה הבלורית והתואר, אחד היוצרים החשובים בתרבות הישראלית, ששיריו הם תמצית חייה של המדינה ,חיים גורי ז"ל. שירו " הרעות" היה גם השיר האהוב על יצחק רבין ז"ל, שנפל בקרב על השלום, בידי בן עוולה יהודי.
וכך כתב גורי;
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח
הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר...
בקיץ 2014 במבצע "צוק איתן" ובמשך לחימה קשה שנמשכה 50 יום איבדנו 68 מבנינו, ביניהם אורון שאול והדר גולדין המוחזקים עדיין בידי החמאס בעזה. אימו של אורון, זהבה שאול היתה עימנו משך השבוע הראשון של מושב מרץ של המועצה לז"א בחודש שעבר במטרה לעורר מודעות לסבלה הבלתי אנושי ולמצב הבלתי נסבל שכופה ארגון הטרור השולט בעזה.
ניזכור היום את שבויינו ונעדרינו ונישא תפילה לחזרתם הביתה.
במבצע "צוק איתן" נלחמה יחידת העילית "מגלן" באזור חאן יונס. במהלך הלחימה טיפל צוות עפרון במנהרת טרור שהוסוותה בתוך בית, שהיה מרפאה של האו"ם (אונר"א). החמאס הסתיר בקיר המרפאה 12 חביות חומר נפץ, כל אחת במשקל 80 ק"ג. בפיצוץ שארע בעת שהצוות פעל במבנה, נפצעו רבים מהלוחמים ושלושה מהם נפלו בקרב:
סמל ראשון מתן גוטליב בן 21
סמל ראשון עומר חי בן 21
סמל ראשון גיא אל גרנטי בן 20
נשיא המדינה רובי ריבלין, אמר ביום הזיכרון שאחרי המלחמה:
בקיץ האחרון נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ. ביקרתי בבתיהם של בחורים טובים ואהובים שנפלו במערכה על הגנת הארץ במבצע "צוק איתן".
הגיאוגרפיה של הכאב, כך למדתי, חוצה את ישראל לאורכה ולרוחבה-אך לא מחלקת אותה. המוות פוקד את המאמינים כמו גם את אלה שאינם. אין מחנה שאין בו בכי. ראיתי בני קיבוצים והתנחלויות, בני מושבים וכפרים, יהודים ולא יהודים, עירוניים, חיילים בודדים ועולים חדשים. למדתי להכיר אותם כשהם כבר לא היו"
בין הנופלים אנו זוכרים גם את חברינו וחברותינו לשרות הדיפלומטי, הפועלים משך שנים הרחק מהבית בשליחות המולדת, כחיילים בחזית, גם אם מדינית.
במרץ 1992 פוצצו טרוריסטים בחסות איראנית את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. בין ההרוגים היה הציר בשגרירות, דוד בן רפאל ז"ל, עמית לעבודה, שעלה ארצה מארה"ב בגיל 23 והיה דיפלומט מוכשר ומבטיח. בן 44 בנפלו השאיר אחריו את רעיתו אליסה ושני ילדיו הקטנים. דוד למד משפטים באוניברסיטה העברית וייצג אותנו בועדה ה-6 באו"ם. ב-1989 אמר בועדה:
אין סיבה אשר יכולה להצדיק תקיפה מכוונת על אזרחים. הטרור היה ותמיד יהיה פשע, ולא משנה מה תהיה מטרתו או סיבתו.
אומר השיר:
כי כולנו כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו-
ומשהו, נשאר איתו.
מחר בערב נעשה שוב את השינוי הדרסטי כ"כ ונעבור מאוירת האבל והשכול הקולקטיבי לחגיגות עצמאות ה-70 למדינת ישראל.
אין שום עם, שנעקר מאדמתו, שהפר את כל כללי ההיסטוריה וחזר והקים בה את חייו הלאומיים. ישראל היא מקור חיינו, דם יקירינו ספוג באדמתה. כשהכאב גואה ויסורי האובדן מתגברים, נתנחם בכך, שהבנים והבנות נפלו בשליחות העם והמדינה, להבטיח את קיום האומה.
ביום הזה שבו היגון הפרטי נשזר בכאב הלאומי, נצדיע לגבורת הנופלים וננצור באהבה את זכרם.
תפילתנו לשלום ולשלווה נארגת במילותיו של אהוד מנור:
הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי וייפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי שיתמזגו מזרח ומערב
הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.
הלוואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב
הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה
הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב
הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה.
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואימרו אמן.